החלטה בתיק ב"ש 2647/08

1.       ערר על החלטת בית משפט השלום קריות ( כב' השופטת הגב' ר' לאופר חסון) מתאריך 18.5.2008 בתיק ב"ש 923/08.

2.       כתב האישום שהוגש נגד העורר מתייחס לאירועים שאירעו בתאריך 28.4.2008. באותה עת הוזמנה המשטרה לבית הוריו של העורר, על פי קריאתה של אמו. על פי הודעה שמסרה האם, העורר ביקש לצאת למרפסת שבקומה השניה של הבית, על מנת להשתמש בסמים, ואז גילה כי אמו זרקה את בקבוק הסמים. העורר החל להשתולל ואמו עזבה את הבית. נראה, שלאחר מכן אף העורר עזב את הבית. כעבור כשעתיים (בשעה 15:00), לאחר שאבי העורר שב  הביתה, שבה אף האם לביתה, ומצאה כי עגילי הזהב שלה נעלמו. כעבור מחצית השעה שב העורר הביתה ושוב החל להשתולל ולהשליך חפצים שונים, ואז הזעיקה האם את המשטרה.

          השוטרים, בבואם לבית המשפחה, הופנו למרפסת שם שהה העורר, ובאותה עת השתמש העורר בסמים. על פי גרסת האם, העורר הופתע על ידי השוטרים, וניסה להסתיר את הסמים או לקפוץ מהמרפסת, ואחד השוטרים תפס אותו.

          בין העורר והשוטר התפתח עימות, ובסופו של דבר נעצר העורר. בכתב האישום שהוגש נגדו מואשם איפוא העורר בעבירות של תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור, איומים והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית.

3.       בית המשפט קמא מצא, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העובדות הנטענות נגד העורר בכתב האישום, וכן מצא כי קיימת עילת מעצר. באשר לחלופת המעצר שהוצעה, בית המשפט מצא כי אין לתת אמון בעורר כי יקיים את תנאי השחרור, וכן קבע, כי לא ניתן להורות שאביו של העורר יפקח עליו, כפי שהציע העורר, משום שבעבר העורר כבר תקף את אביו.

          על החלטת בית המשפט קמא הוגש הערר שלפני.

4.       ראיות לכאורה:

          עיינתי בתיק החקירה, והנני סבור כי אין כל מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בעניין זה. לדעתי, הראיות שנאספו במהלך החקירה, מוכיחות לכאורה את אשמתו של העורר בכל העבירות המיוחסות לו.

5.       הגנה מן הצדק:

          ב"כ המלומד של העורר טען, כי לעורר עומדת הגנה מן הצדק. הטיעון מבוסס על כך, שהעורר הגיש תלונת למחלקה לחקירת שוטרים, בטענה כי הותקף על ידי השוטר שהגיע למקום, ותלונתו של העורר נסגרה מחוסר עניין לציבור. לטענת העורר, לא יתכן שתלונה שהוא הגיש תסגר מחוסר עניין לציבור, להבדיל מסגירה שעניינה העדר ראיות, בה בשעה שהעורר עצמו יואשם בתקיפת השוטר.

          מפי הצדדים למדתי לדעת, כי העורר טען את טענת ההגנה מן הצדק בפתח הדיון שהתקיים בתיק העיקרי, בפני השופטת השומעת את התיק. מבלי להתערב או להשפיע על ההליך המתנהל בבית המשפט קמא אציין, כי הנני סבור שאין לקבל את הטענה לצורך ההליך המתקיים לפני. ראשית, בכל מקרה, עמדה לעורר הזכות לפנות בערר על סגירת תלונתו ליועץ המשפטי לממשלה. שנית, מחומר הראיות עולה, שהדברים אינם כצעקתו של העורר. העורר טוען כי הותקף על ידי השוטר, ובכך מסתמך הוא אף על דברי האב, המוסר בהודעתו, כי הוא (האב) לא ראה אלימות מצד העורר כלפי השוטר, והשוטר היה זה שקפץ על העורר "באגרסיביות".

          לעומת דבריו אלה של האב, מסרה אמו של העורר, כדברים הבאים:

"השוטר הפתיע אותו למעלה ואז כנראה הבן שלי ניסה להסתיר את החומר או לקפוץ מהמרפסת והשוטר תפס אותו והבן שלי התנגד."

          ההכרעה בשאלה העובדתית, מה בדיוק אירע כאשר השוטרים הגיעו לדירת הוריו של העורר, תתברר ככל הנראה לאחר שמיעת הראיות. בשלב העכשווי כל שניתן לומר הוא, שהתמונה המצטיירת אינה בהכרח התמונה שהעורר מבקש להציג. מכל מקום, נראה לכאורה, כי בנסיבות העניין הגשת כתב האישום נגד העורר אגב גניזת תלונתו נגד השוטר, אינה נובעת מרצונה של התביעה להתעמר בעורר או להתנכל לו, ולדעתי, לא עומדת לעורר טענת ההגנה מן הצדק.

6.       עילת מעצר:

          חומר החקירה מצביע על כך שהעורר הוא אדם מכור לסמים, שאינו בוחל באלימות, אף לא כלפי הוריו. גם אם  לא ניתן להחיל על העורר את אחת מחזקות המסוכנות הקבועות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, הנני סבור, כי קיימת בעורר מסוכנות קונקרטית, שמקורה בהתמכרותו לסמים, התמכרות הגורמת לו לאמץ דפוסי התנהגות אלימה, אף כלפי בני משפחתו הקרובים. הנני סבור איפוא, כי המסוכנות הטמונה בעורר, מקימה עילה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

7.       חלופת מעצר:

          העורר הציע לשחררו לחלופת מעצר באופן שהעורר ירותק לבית הדודה במשך 24 שעות ביממה, ויהיה נתון לפיקוח הדודה. העורר מציע, כי באותם מקרים בהם יהיה על הדודה לצאת את הבית, יחליף אותה אביו של העורר בפיקוח על העורר.

          ראשית אציין, כי לאור חומר החקירה שנאסף, הנני תמים דעים עם בית המשפט קמא, כי אין לתת אמון בעורר כי יקיים את תנאי חלופת המעצר שייקבעו. על מידת המשמעת שהעורר מוכן לקיים לומדים אני מתלונתה של אמו, וניכר מחומר החקירה, שדרישתו של העורר לסם מעבירה אותו על דעתו בלא להתחשב כלל בסביבתו הקרובה.